צעד לאחדות: היוגה סוטרות של פטנג'לי | שיעור 7: איך להשקיט את המיינד ולהתמיד בתרגול לאורך זמן

מסופר שכשתלמידים חדשים היו מגיעים אל המאסטר הסופי ג'לאל א-דין, הדבר הראשון שהוא היה עושה, עוד לפני שלימד אותם מילה אחת, היה לשלוח אותם לחווה סמוכה.

התלמידים היו הולכים נרגשים, מצפים לראות איזה פלא רוחני, אבל כשהגיעו לשם מצאו רק שדה מחורר, מלא בעשרות בורות ובארות חפורות למחצה, ואיכר שממשיך לחפור במרץ.

הם היו חוזרים למאסטר מבולבלים, כמעט נעלבים: "למה שלחת אותנו לשם? אין שם כלום, רק ערימות עפר ובארות יבשים".

ואז המאסטר היה עונה להם משפט שהפך לשיעור הראשון שלהם בדרך:

"האיכר הזה עובד קשה יותר מכולם, אבל הוא ימות בצמא. תראו כמה בורות הוא חפר. בכל פעם הוא חופר קצת, לא מוצא מים מיד, מתייאש ועובר לנקודה הבאה. אילו הוא היה משקיע את כל המאמץ הזה בחפירת באר אחת, באותו מקום, מספיק עמוק – המים החיים היו פורצים כבר מזמן".

זה התיאור המדויק של התרבות שלנו.

המרדף האינסופי אחרי הריטריט הבא, השיטה החדשה, הטרנד הרוחני התורן. אנחנו טועמים קצת מכל דבר, חופרים בורות רדודים, ונשארים צמאים.

בסרטון הזה נדבר על המושג "אבייסה" (אימון מתמיד). נבין למה הסוד ביוגה הוא לא ברוחב היריעה אלא בעומק החפירה, ואיך ההתמדה הבלתי מתפשרת במקום אחד, היא זו שחושפת בסוף את המים.

💬 אני מזמין אתכם להתייחס למרחב התגובות כהמשך ישיר של הלימוד והחקירה המשותפת שלנו. מוזמנים לשתף בתובנות, שאלות, או כל הרהור שעלה בכם בעקבות הצלילה לסוטרה הראשונה.

👍 אם אהבתם את הסרטון, לייק קטן יעזור מאוד להפצת התוכן. 🔔 הרשמו לערוץ ולחצו על הפעמון כדי לא לפספס את השיעור הבא בסדרה!