הפנים האמיתיות של בוגרי הרווחה מה קורה לילדים רגע אחרי שהגיעו לגיל 18? תחקיר משה הרוש

הפנים האמיתיות של בוגרי הרווחה מה קורה לילדים רגע אחרי שהגיעו לגיל 18? תחקיר משה הרוש

צעירים וצעירות שנלקחו מהמשפחות שלהם מגיל הילדות, נשלחו למוסדות, לפנימיות, ובגיל 18 מוצאים עצמם פתאום ברחוב, בלי המוסד "שגידל" אותם מצד אחד, אבל גם בלי אבא ואמא, איתם ניתק הקשר לפני שנים רבות. לאן ילכו? מי ילווה אותם בחיים החדשים? איפה למשל הם ישנו כשיצאו לחופשות מהצבא? במה הם יעבדו? איפה הם יגורו?
כתבה שלישית על הילדים החטופים שנעזבו על ידי משרד הרווחה.
מה קורה לילדים שהוצאו מבתיהם רגע אחרי שבגרו והגיעו לגיל 18?
יותר משליש מתקציב הרווחה של ישראל, מיליארד ושלוש מאות מיליון ש"ח מושקעים בפנימיות, במוסדות, בבתי אומנה, אליהם נשלחים ילדים שנחטפו מהוריהם.
איפה נמצאים הילדים הללו שגדלו במוסדות של הרווחה?

סיפורם של דוד ובר - בוגרי מוסדות רווחה, וסיפורה של מלי שישנה במשך שנה שלמה בחדרי מדרגות.

אורלי גדלה בפנימיות של הרווחה בעצמה, היום הילדים שלה גדלים שם (דור שימור לקוחות משרד הרווחה).

יותר משליש מתקציב הרווחה של ישראל, מיליארד שלוש מאות מיליון ש"ח מושקעים בפנימיות, במוסדות ובבתי אומנה אליהם נשלחים ילדים חטופי הרווחה.

דוד ברנס ובר חיניץ נזרקו בגיל 18 לרחוב

דוד בן 23 ובר רק בת 20, חיים בגן מאיר. ברחוב. בר בהיריון ויודעת שאם תפנה למשרד הרווחה יקחו לה את התינוק. בר גדלה מגיל 12 בפנימיות, בהוסטלים. כשהייתה בצבא, לא היה לה היכן ללכת בסופי שבוע, והיא חזרה לרחוב. "הייתי גרה ברחוב. בחופשים שלי הייתי באה לפה. ישנה ברחוב, כי לא היה לי איפה לישון. הייתי ישנה ברחוב ואחר כך באה לבסיס. רחוב - בסיס".

בר ודוד 3 שנים מכירים ו- 3 שנים ברחוב.

בגיל 18 בר מסיימת את הפנימיות של משרד הרווחה ואין לה לאן ללכת.

דוד נשאל איך זה שעם כל הקשיים הם לוקחים אחריות על 2 כלבים. דוד משיב, "זה השפיות שלי. זה האמון היחידי שנשאר לי. זה הדבר היחידי שאני יכול להאמין בו ולא יכול לפגוע בי בחזרה. בלי הדבר הזה לא היה לי טעם לחיים. בלעדיה לא היה לי כלום".

הדרכים של בר ודוד הצטלבו בגן מאיר, אבל כל אחד מהם הגיע מרקע קשה ושונה. המשפחה של דוד למשל, עלתה לכותרות לפני שנים, כאשר אמא שלו הסגירה למשטרה את האבא החורג שלו. התברר שהאב החורג הוא רוצח שביצע את אחד ממעשי הרצח המחרידים ביותר במדינה. בעקבות ההסגרה האב נכנס לכלא לכל ימי חייו. האם נסעה לחו"ל ודוד הקטן נשאר לבדו. ילד מוסדות.

דוד ברנס: "מגיל 15 עברתי משפחות אומנה. ממשפחות אומנה למשפחות אומנה, משפחות מארחות, ובעצם פה התחלתי להשתגע. הרגשתי שאני לבד, ללא משפחה, ללא הורים. לא היה לי אחים. לא היה לי אף אחד. הרסו אותי. אני ילד שהמדינה הרסה אותו.

לא היה לי לא אבא ולא אמא. מדינת ישראל הייתה האבא והאמא שלי והייתי תלוי בה. הייתי תלוי ברווחה, הייתי תלוי בביטוח לאומי, הייתי תלוי בעובדים סוציאליים ומגיל 18 תפסו אותי כמו שקית זבל, הרימו אותי ושמו אותי בפח".

פרופ' אסתר הרצוג: מרגע שהמדינה מוציאה את הילדים, מרחיקה אותם מהבית, מהמשפחה, מהחברים, ושמה אותם במוסדות, אני רואה בזה זריקה, הרחקה, ניתוק, פגיעה מאוד קשה שלהבנתי אין לה תקנה.

דוד ברנס: "למה אותי, אחי? למה לממשלה יש זכות להרוג ילדים כמוני, אחי? ולא להרוג אותנו פיזית, להרוג אותנו נפשית! למה אני צריך לחכות עד עשר, תשע בלילה, כדי שהאישה שלי תאכל משהו? כל היום היא צועקת לי וואלה היא בהיריון, ואני הולך עושה מגביות, ופעם אני מביא לה חומוס ופעם אני מביא לה זה. למה אני צריך להתמודד עם מציאות שהמדינה הכניסה אותי אליה? למה? בוא תסביר לי במה אני חטאתי ומה אני עשיתי? לא פגעתי לא במדינה ולא פגעתי בשירותיה. לא עשיתי כלום אחי, אני ילד. הייתי ילד תמים שלא ידע כלום . אף אחד לא הסביר לי, א אחד לא אהב אותי, אף אחד לא עטף אותי, אז מה אתה רוצה שאני אעשה?"

אחרי שמשפחתו התפרקה, דוד נשלח למוסדות ומשפחות אומנה שהתחלפו כל הזמן, עד שכשהגיע לגיל 18 הוא פשוט נזרק לרחוב.

דוד ברנס: "למה להכניס ציפיות? למה להכניס חלומות? למה להכניס אותך למקום שאתה אומר "יש. סוף סוף מבינים אותי, סוף סוף ידאגו לי", כי אין מי שידאג לך, ואתה אומר אולי המדינה תדאג לי פעם אחת בחיים, הם תוקעים לנו סכין בגב. אם ביבי מסוגל לשכור לאשתו באיטליה מטוס במיליון שקל, מה כואב לך לדאוג לילדים שלא קשורים אליך, אבל יכולים להיות בגיל של הילדים שלך".