בהעלותך - לא להגרע מגורל ישראל

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר: וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ: "
ובאמת בני ישראל עשו את הפסח באותה שנה; אלא שהתורה ממשיכה ומספרת לנו, כי "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "
מדוע היו הטמאים להוטים כל כך להקריב את קרבן הפסח? איננו מוצאים רצון דומה לקיים מצוות אחרות שהאדם נפטר מהן!
לקרבן הפסח יש מאפיין יחודי – המבטל קרבן פסח חייב כרת. בדרך כלל המבטל מצות עשה, כמו לא אכל מצה או לא לבש ציצית, כלל אינו נענש. רק במצוה עשה אחת אחרת מצאנו עונש כרת – ברית המילה. מכאן נראה שקרבן הפסח אינו קרבן רגיל אלא קרבן המכונן את הברית בין המקריב לבין הקב"ה. יתירה מכך, ר' שמחה הכהן מדווינסק דייק מן הפסוק בפרשתנו ""וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה'" [במדבר ט' י"ד], שקרבן פסח יכול לשמש כקרבן שאותו הגר חייב להביא! שוב אנו רואים כי קרבן הפסח מהווה קורבן של כריתת ברית. לא רק בצד ההלכתי מהווה קרבן הפסח קרבן ברית, אלא גם בצד האסתטי-סימבולי. המשנה בפסחים סד ע"א מתארת את מעמד ההקרבה בעזרה: "הכהנים עומדים שורות שורות ובידיהם בזיכי כסף ובזיכי זהב שורה שכולה כסף כסף ושורה שכולה זהב זהב... שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו ומקבל את המלא ומחזיר את הריקן". הציור העשיר הזה, של שורות הכהנים שמעבירים את הכלי ובו דם קרבן הפסח מיד ליד עד שהוא מגיע למזבח, לא יכול שלא להזכיר לנו את שרשרת המסורת שבו מועברת הברית שכרתו אבותינו עם הקב"ה במצרים מדור לדור. קרבן הפסח היה הסמל לאופן בו העבדים המשועבדים נגאלו על ידי הקב"ה ונעשו לעם אחד; הוא ייצג את המשברים המשותפים שהם עברו ביחד, את התקווה ואת הגאולה; בלשון אחרת, קרבן הפסח הוא שמחבר את המקריב לברית הגורל של עם ישראל.
הטמאים אסורים להקריב את הפסח, והם יכלו להשאר כך ולומר – רצינו לעשות, רצינו להשתתף, אבל לא היה לנו איך. סגרו בפנינו את המשכן, את בית המקדש, את בית הכנסת, אז נשארנו לשבת בבית. אבל אותם הטמאים במדבר לא הסתפקו בתירוצים, אלא שאלו – למה נגרע לבלתי הקרב קרבן השם במועדו; כלומר למה נגרע ונחסר מעם ישראל, למה לא נשתתף גם אנחנו בברית הגורל.
ישנם זמנים – כבר כמעט שכחנו שהם קיימים! – שבהם יהודי יכול לחיות בשקט, כמעט לא לשים לב לשייכות שלו לעם שהגורל שלו שונה משאר העמים. אך ישנם זמנים שבהם הייחודיות הישראלית באה לידי ביטוי. פעמים רבות אלו זמנים של קושי ומשבר, אך בהשתתפות בהם יש זכות – הזכות להיות חלק מהאישור מחדש וההשתתפות בברית הגורל היהודית.
כולנו מרגישים שהימים האחרונים הם מן הימים הללו, שמצטרפים לעיצוב של הגורל היהודי. ימים חשובים וימים גדולים. יבוא יום, שעכשיו נראה רחוק, שבו אנחנו נשאל את עצמנו, או הילדים שלנו ישאלו אותנו, או הנכדים – מה עשית כשההסטוריה של עם ישראל נוצקה? איך תרמת? האם היית פאסיבי או שחיפשת איך אתה יכול לתרום, לתת, לעשות ולעזור? האם נגרעת, ח"ו, או שהייתה "בתוך בני ישראל"?!
המדרש בויקרא רבה מספר לנו על העתיד לבוא, על אחרית הימים - אמר רבי ירמיה ב"ר אלעזר: עתידה בת קול להיות מפוצצת בראש ההרים ואומר "כל מי שפעל עם א-ל - יבוא ויטול שכרו".
הימים הללו הם ימים שבהם אנחנו חייבים לתת את התשובה. כל אחד במקומו – הרבה דרכים יש לפעול עם א-ל. המשרתים בצבא ומשפחותיהם, המתנדבים לעזור ולסייע, המתפללים, הלומדים, התורמים והמחזקים. כשם שהטמאים לא הסתפקו בלומר 'אנחנו מנועים', אלא דרשו להיכלל, כך גם אנחנו נדרשים לא להסתפק באמירה 'אנחנו תומכים' אלא לבקש בפעל: איך נוכל להיכלל בתוך בני ישראל בימים גדולים אלה." העיקר – לא להשאר פאסיבי, לא לשבת בצד, אלא לקחת יוזמה ואחריות, לעשות ולהצליח, בא-להים נעשה חיל – והוא יבוס צרינו. שבת שלום!