ראיון עם משה לוי ניצול אח"י אילת במהלך משט הזיכרון / HAIFATIMES.CO.IL בחסות ב.מ טק בע"מ

ארבעה חודשים אחרי אופוריית ששת הימים, טביעת ספינת הדגל של חיל הים חשפה לראשונה את ה"יהירות" וה"שאננות" שהפכו לחלק בלתי נפרד מצה"ל. משט הזיכרון השנתי לזכר 47 חללי אח"י אילת שיצא מחיפה, חושף את קולות הניצולים שמזהירים: אי-ההקשבה למחדל 67' עלתה לנו ביוקר במלחמות שבאו אחריו, עד המלחמה האחרונה. זהו סיפור על כאב, גבורה, ועל הצורך הנואש לשבור מעגל של כשלונות חוזרים.
עולה על גל של זיכרון ואופוריה שבורה

על סיפונה של ספינת 'נסיכת הכרמל', אנחנו שטים אל לב ים. הים נראה שליו, אך מתחת לפניו שוכנת נקודה שבה התנפצה הקונספציה הישראלית הראשונה – ובאופן הדרמטי ביותר. זה היה אוקטובר 1967. ריח הניצחון הגדול של ששת הימים עדיין נדף מכל פינה במדינה. צה"ל נתפס כצבא האדיר, הבלתי מנוצח. המיתוס הזה, של האויב שהושפל והושתק, נחבט באכזריות אל קרקעית הים התיכון, כשמשחתת חיל הים, אח"י אילת, ספגה ארבעה טילי "סטיקס" מצריים – האירוע הראשון בעולם שבו טילים טבעו ספינת מלחמה.

עבור יוסי דמתי, ניצול ששירת על האילת, המאורע הוא הרבה יותר מפרק בהיסטוריה. הוא כתב אישום. "אם היינו מקשיבים למחדלים, לשאננות וליוהרה שהייתה מנת חלקם של אלו ששלחו את 'ספינת הדגל' אל מלתעות הצי המצרי," אמר דמתי, "אולי גם לא היינו מגיעים למחדלי 73' ו-23'." דבריו, חדים כסכין ומכאיבים, מותחים קו ישיר וטרגי בין זחיחות הלב של 1967 לבין כשלונות העבר וההווה, ומדגישים את האופן שבו היהירות הפכה למגפה קונספטואלית שעלתה לנו בחיי אדם במלחמות שבאו לאחר מכן.

משה לוי: "שחינו בים שמונה שעות, בחושך מוחלט"

את התיאור המצמרר של הרגעים שבהם נשברה הקונספציה, מביא משה לוי, ששירת כמפעיל מכ"מ על האילת וניצל מהתופת. הדיסוננס בין ה"אופוריה" הלאומית לבין המציאות המבצעית היה בלתי נסבל. כשלוי משחזר את האירוע, קולו משלב כאב של עד ראייה עם חדות ראייה של היסטוריון.

"הייתי חייל בסדיר, בן 19, ויצאנו לסיור מול חופי פורט סעיד," הוא מספר. מאחורי יציאה זו עמד מחדל ה"הצגת דגל": הפיקוד הישראלי, ובראשם משה דיין, התעקש להראות נוכחות מול נמל האויב לאחר הניצחון. "שר הביטחון כל הזמן אמר להם: 'אתם חייבים להראות את הדגל מול פורט סעיד'... זו הייתה שאננות דעת ויהירות," מצטט דמתי את הביקורת שהופנתה כלפי ההחלטה הפזיזה.

לוי מסביר את המרכיב הקטלני ביותר: מחדל הפער הטכנולוגי. "האונייה שלנו נבנתה לצרכים של מלחמת העולם השנייה, ולא היה לנו שום אמצעי הגנה מפני הטילים. למצרים היה יתרון טכנולוגי ברור." האילת, ספינת דגל, נשלחה כמעט חסרת אונים מול מערכת נשק חדשה וקטלנית.

בשעה חמש וחצי אחר הצהריים, בעיצומו של חול המועד סוכות, הכתה המציאות. לוי משחזר את הדרמה ברצף אירועים מהיר: "פגיעת טיל שלישי והשלים את מלאכת קודמיו. היינו במצב של חוסר יכולת לנוע, אין לנו קשר עם העולם החיצון, אין לנו חשמל. ובעצם אנחנו נתונים לחסדי הגלים ולמצרים... הבנו שהם ישלחו ספינה לאסוף אותנו כשבויים."

ההוראה המיוחלת ניתנה רק לאחר שהצליחו לייצר קשר מאולתר: נטישה. "קפצנו למים. שחינו בים בין שש לשמונה שעות, כל הלילה, בחושך מוחלט, רק כדי לשמור על החיים." הלילה הפך למלכודת נוספת. מחדל הליקויים בחילוץ בא לידי ביטוי בכך שדלק האונייה נשפך למים, כיסה את הניצולים, והקשה על ההליקופטרים לזהותם בחושך. "היינו שחורים, כולנו. הירח כבר שקע... רק 19 ניצולים חולצו ישירות מהמים על ידי ההליקופטרים." כל היתר חולצו על ידי ספינות חיל הים שהגיעו באיחור.